הרס עצמי ושינוי 

רחל נשואה + 3 ילדים ובהריון מתקדם. לגבר שמבוגר ממנה בשמונה שנים. רחל סיימה תואר ראשון. אולם לטענתה אף פעם לא עבדה עקב נשואה ועקב רצונה להיות עם ילדיה הקטנים.

כאשר נכנסה למרפאה, עיניה היו כבויות. נראתה מוזנחת עד מאוד. אפילו לא מסורקת. דמותה כמו דמות של ילדה קטנה בהריון למרות גילה 35.

כשנכנסה התחילה בהצהרות. "אני לא אוהבת את בעלי. אני לא יודעת מה אני עושה איתו. למרות שאני בהריון ממנו אבא שלי אומר לי להתגרש. אני לא יודעת מה לעשות. אני בהריון והוא אף פעם לא עוזר לי. הכל אני עושה לבדי ולו אפילו לא אכפת."

שאלתי "האם התחתנתם מתוך אהבה?". אמרה בהתחלה חשבתי שאני אוהבת אותו. והסקס איתו היה מדהים. היום אני אפילו לא נהנית שיגמור וילך. אין לי רגש כלפיו בכלל!".

שאלתי "כאשר עשיתם את הילדים האם זה נעשה מתוך אהבה או מתוך עשיה ללא רצון?".

"את כולם רציתי אבל את הילד הזה" אמרה והצביעה על הבטן. "אותו לא רציתי הוא בא לי ממש לא בטוב. בדיוק עכשיו גמרתי להניק את הילדה הקטנה שלי ומיד נכנסתי להריון. אני לא יודעת מה לעשות. חשה שנמאס לי מהחיים. נמאס לי מבעלי ונמאס לי מעצמי. גם ההורים שלי כל הזמן משגעים אותי שאני יתגרש מבעלי. הם לא אוהבים אותו.". ואם תתגרשי מבעלך לאן תלכי שאלתי. "אין לאבא שלי בעיה שאני יבוא לגור איתם. אני בת יחידה".

ובעודה מדברת דמעות הציפו את עיניה. ותחושת חוסר האונים השתלט. "אני לא יודעת מה לעשות. אני אף פעם לא בוכה. זאת הפעם הראשונה שאני בוכה מזה כמה שנים. אני לא יודעת מדוע זה קורה לי. כל הדמעות הללו ממש לא מתאים".

"זה בסדר" אמרתי לה. "אם את צריכה לבכות, כאן זה המקום. התחושות מתפרצות כי הם רוצות להסתיים. זה בסדר" חזרתי שנית.

היא הביטה בי וחייכה. "את יודעת כמה זמן לא חייכתי" אמרה. "אני ממש לא זוכרת את הפעם האחרונה. אפילו שהילדים שלי נולדו לא שמחתי. חשתי שהם כמו עול על הצואר שלי. יוצרים בי קושי ובדידות".

"אז למה הבאת אותם?" שאלתי. "לא יודעת פשוט נכנסתי להריון. גם בעלי רצה וההורים שלי. אמרתי לך שאני בת יחידה לא רציתי לאכזב אותם. אז יצא ככה".

"את מאושרת?" שאלתי אותה. היא השפילה את מבטה ואמרה לי. "מאושרת. אני לא יודעת מה זה."
ודמעות המשיכו להציף את עיניה.

"נתחיל טיפול?" אמרה "בסדר". ועלתה על המיטה.

חשתי שאני צריכה לעשות לה איזוני צאקרות וליצור בתוכה שמחת חיים שחסרה בה כל כך.

התחלתי באיזוני צאקרות והעלאתי את שמחת החיים כדי שתציף את כל הגוף שלה. היא חשה.
ושיתפה פעולה. וכאשר הגענו לצארת המין. אמרה שהיא לא חשה את האנרגיה שלי בכלל. ושהרגלים שלה רדומות. "למעשה כל הזמן הרגלים שלי רדומות. ויש לי יציאה כל שבועיים בערך"

אכן חסימה חזקה.

שאלתי "מה את מרגישה בצארת המין?" אמרה לי "כעס."

כעס על מי? שאלתי "לא יודעת. אבל אני מרגישה כעס גדול שמציף אותי ומשתלט עלי ואפילו חונק לי את הגרון".

חשתי כיצד ההדרכה לוחשת באזני שרחל עברה התעללות מינית מצד אבא שלה.

שאלתי אותה. "איזה חוויה את זוכרת מגיל 8 שהשאירה בך טראומה". אמרה שלא זוכרת.

שאלתי "האם עברת בעבר התעללות מינית?" אמרה שלא זוכרת. "אולי, יתכן והדחקתי".

היא פקחה את עיניה ואמרה. "את יודעת פעם הלכתי למתקשר, והוא אמר לי שיש לי טראומה מגיל 8 כמו תיבת פנדורה בצאקרת המין אבל הוא פוחד לפתוח אותה".

שאלתי אותה אם היא מוכנה לפתוח אותה כדי שנטפל. הסכימה.

התבקשתי על ידי ההדרכה לעדכן אותה בפרטי הטראומה. ולהזכיר לה שהיא הייתה ילדה קטנה כאשר זה קרה והדברים לא קרו באשמתה. וההדחקה שלה היא מהות ההרס העצמי.

רחל התחילה לבכות בבכי מר. והתחילה לגולל את סיפור חייה שמגוללים בהרס עצמי.

"את יודעת. כל החיים שלי סבלתי מבולמיה ומאנורקסיה. בבית שלי אצל ההורים אף פעם לא יכלתי להסתובב ליד אבא שלי מעט חשופה. כל הזמן היה ואפילו היום שאני בהריון. מסתכל עלי ואני חשה שהוא מפשיט אותי בעיניים שלו. עד היום אפילו בהריון כאשר אני הולכת להורים שלי. אני מחפשת את הבגדים הרחבים ביותר שלא יבליטו כלום, הולכת הכי ג'יפה בעולם. אפילו לא מסורקת. ללא טיפת נשיות. ומשתדלת לא להסתובב לבד ליד אבא שלי. אני הולכת להורים שלי בגלל אמא שלי היא נכה".

את יודעת אמרה לי "עכשיו שאת דיברת על זה, אני שמה לב שאמא שלי כל הזמן הייתה אומרת לי לא להשאיר את הילדה לבד עם אבא שלי. כל הזמן אמא שלי צועקת על אבא שלי וכועסת עליו כאשר אני באה. ואמא שלי מבקשת ממני לא לבוא לבקר אותה כאשר היא לא נמצאת".

דמעות ובכי בקול חזק החלו לזרום מעיניה של רחל. שאלתי אותה "את רוצה חיבוק?" כן אמרה.

"חיבקתי את רחל שאימצה אותי חזק לגופה ובכתה לצווארי בקול כאוב."

"עכשיו אני מבינה הכל" אמרה. עכשיו אני מבינה מדוע אני חשה כעס כל הזמן לא רק בצאקרת המין גם בגוף שלי ובכל עשיה שלי.

"נכון" אמרתי "האם את הכעס את משליכה גם לאחרים בבית? לבעל ולילדים?" שאלתי?

"כן" אמרה "אני כל הזמן צועקת וכעוסה. אף פעם לא שמחה."

"האם את חשה שבעלך אוהב אותך?" שאלתי.

"לא יודעת." אמרה "אני מרגישה שהוא לא מחסיר ממני כלום ונותן לי אהבה אבל קשה לי לקבל ממנו כלום אני כל הזמן כועסת.".

עבדנו על שחרור הכעס. ורחל חשה הטבה. חשה הקלה. חיוך השתפך על פניה והאור הציף את עיניה.

"אני בוחרת באור." אמרה שוב ושוב. והלכה לביתה.
למחרת התקשרתי אליה לשאול לשלומה.

אמרה לי. "את יודעת. יצאתי ממך והראש התחיל לחשוב אחרת. פתאום שמתי לב לדברים אחרים. הרגליים רצו על המדרכה. ממש רצו. הרבה זמן לא חשתי קלילות. והיום בבוקר הייתה לי יציאה לבד. לא הצטרכתי לקחת כלום לעזרה" שמעתי את צחוקה בטלפון ואת ההתרגשות שיצאה ממלותיה. "את יודעת עוד משהו. היום בעלי הלך לעבודה וחיבק אותי ונישק אותי. היה לי ממש נעים. הייתה לי תחושה אחרת שהוא עשה את זה. כל יום הוא מחבק ומנשק אותי. אבל היום זה היה משהו מיוחד".

"אני החלטתי. אני בוחרת באור" אמרה בצחוק גדול.



אם קשה המלאכה לבדכם אני כאן בשבילכם. לעזרה, הבנות, לכיוון נכון, לשחזור גלגולים, השבת רסיסי נשמה, לטיפול ולפתיחת חסימות אנרגיות אשמח לעזור בכל עת.

אפשטיין חיותה מטפלת רב תחומית ומתקשרת 0522-802867
כתובת מייל: HAYUTAEP@GMAIL.COM


לתשובות נוספות ומאמרים הנכם מוזמנים להכנס לאתר שלי:
WWW.HAYUTAEP.COM